ראיון עם אמא- קרינה

 

קוראים לי קרינה פפיאן, נקראתי על שם הדמות הראשית בסרט האיטלקי "סרינדה האופק השמשי". נולדתי בברית המועצות בדנפרופטרובסק שבאוקראינה בשנת 1969, להורים אירנה ואלכסנדר פפיאן. השורש של המילה פפיאן הוא פפא ופרושה סבא בארמנית. אני האחות הבכורה ויש לי אחות קטנה ממני בשנה וחצי ושמה אלינה. לאחר שנולדתי ברית המועצות התפרקה בגלל החלפת שלטון. בבית דיברנו רוסית והמערכת בין ההורים הייתה קצת רועשת והיו קצת ריבים מדי פעם, גם אני ואחותי לא היינו החברות הכי טובות אבל עזרנו אחת לשנייה שהיה קצת קשה. שחיינו ברוסיה אמא עבדה בתור מורה לכימיה וביולוגיה ואבא בתור מנהל מוסדות בתחומים שונים. אבא נולד בברית המועצות בעיר שנקראת דיליג'ן, שהיא נמצאת בארמניה בשנת 1940 קצת לפני מלחמת העולם השנייה והיה האח הקטן מבין השלושה. אחרי שהמלחמה פסקה ואביו נעדר במלחמה נשלח אבי לגור אצל דודתו בטביליסי עיר בירתה של גרוזיה. שאבא גדל בחופשות קיץ מהלימודים באוניברסיטה הוא עבד כמורה דרך.

 שאמא גדלה ונהייתה נערה יפה היא נסעה לטיול לקווקז, איפה שאבא היה מורה דרך וכך הם הכירו. לאחר כמה חודשים אבא הגיע עם מזוודה קטנה לבוש בחולצה צהובה לאוקראינה והציע לה נישואים. הבית בו גרנו, ההורים אני ואחותי היה במרכז העיר והיו בו שני חדרים גדולים, אחד לי ולאחותי, ואחד להורים שלי שזה היה גם סלון, החדר המרכזי בבית. בבית היינו אוכלים ארוחות בוקר של שבת ואני זוכרת שאבא היה קם מוקדם בבוקר והולך לשוק, לקונות דגים מלוחים, ירקות, הרבה ירק ולחם גרוזיני לבש אפוי תכף. את הדג מלוח נהגנו לאכול בבית ועוד מאכלים רוסים כמו אלדושקי שזה כמו פנקייקים רק מתפוח ושמנת, ומרק בורש שזהו מרק מסלק וכרובית. אני זוכרת שהינו חוגגים בבית את החגים הבין לאומים ואת החגים של המדינה. בחלק מהחגים היינו עושים ארוחות ובחלק מהחגים היינו מביאים מתנות אחד לשני. בנערותי הלכתי לבית ספר כללי, ואהבתי ללמוד את המקצועות היסטוריה, גאוגרפיה, הומני ושפה. הייתי תלמידה טובה, שלא אוהבת לקראו, לא קראתי כל התבגרותי אבל עכשיו אני מבינה מה הפסדתי. בבית הספר כל הילדים היו הולכים לתנועת הנוער שמרכזה היה בבית ספר. לא היו לנו הרבה פעילויות אבל שהיו היינו עוזרים לזולת. אני נורא מתגעגעת לתקופה שהינו החברות ואני עושות קונצרטים בחצר שלי הבית, והזמנו את כל השכנים לראות אותנו. הייתי מאוד שמחה עם גם היו עושים דברים כאלו גם כיום. אבל הייתי מאוד שמחה עם היה לנו מחשב כשהייתי קטנה, זה מאוד נוח ושימושי. אני זוכרת את עצמי ילדה שובבה, שמאוד אהבתי להסתתר בפינה חשוכה ולהביל את אחותי הקטנה, ולגרום לה לבכי.

בנערותי הייתה לי חברה מאוד טובה ששמה ולריה. היינו משחקים כל החברים משחקי חברה. התחביב שלי שהכי אהבתי הוא ריקודים. רקדתי במשך 13 שנה שלוש פעמים בשבוע. לפעמים היו לנו מחנה קיץ לכל המשתתפים בחוג. באותה תקופה אהבתי לשמוע מוזיקת פופ ודיסקו אירופי. כשגדלתי בגיל 21 עליתי לארץ, בגלל שאמא שלי לא ראתה עתיד לאחותי אלינה. אבא שלי לא רצה לעלות לארץ, אז לא נתנו לאמא שלי לעלות לארץ בגלל שהיא הייתה עדין נשואה, בגלל זה הוריי היו צריכים להתגרש. עלינו לארץ באמצעות כמה אמצעים, רכבת ומטוס. מאוקראינה נסענו ברכבת לקייב, ומשם לורשבה, ובסף למטוס. התקופה שעלינו הייתה תקופה שכולם היו עולים ולכן לא היו לנו שום בעיה, קיבלו אותנו מאוד יפה. כשעגנו לארץ בימים הראשונים הייתה אספה באולפן לעולים חדשים, לא הבנתי כלום מהערצה כי דיברו בעברית אבל נורא אהבתי לשמוע את השפה. באוקראינה היה לנו קשרים עם השכונה והיינו כולם חברים בארץ לא היה את זה בשנים הראשונים. בגיל 30 הכרתי את בעלי אודי (שם חיבה) דרך חבר, כשראינו שהלך טוב בינינו החלטנו שאנחנו רוצים ילדים והתחתנו.

סולנוצה מיו, הטיפ שלי לחיים הוא,

לחיות את הרגע.