ראיון עם סבתא (מצד אבא)- כרמלה

 

קוראים לי נדרה אבודי, נולדתי בשנת 1940 בעיראק, בעיר הבירה ושמה בגדד. לאבי ז"ל קוראים אפרים, לאמי ז"ל קוראים פרחה, לאחותי הגדלה ז"ל קוראים מרים, לאחי ז"ל קוראים מנשיק, ולאח האחרון שלי קוראים שאול. אני הקטנה ביותר מבין שלושת האחים שלי. אבא שלי עבד בלייצר פנקסי חשבונות ולמכור אותם, ואמא הייתה עקרת בית. המשפחה שלי גרה בבגד כבר 20 דורות וכך גם הורי המשיכו זאת. בבית היינו מדברים ערבית. הבית בעירק לא היה כמו בבית בישראל כיום. זהו בית שמסביבו יש חומה, והבית עצמו הוא בית משותף לכמה משפחות. כל משפחה הייתה מקבלת 2 חדרים, והמטבח והשירותים היו משותפים. אני זוכרת שהייתי ילדה קטנה הלכתי לשכנה שלי, והיא התחילה לדבר דברים לא יפים על השכנה האחרת. אז הלכתי וסיפרתי את זה לשכנה, ואמא שלי צעקה עליי מאוד והרביצה לי. מאז למדתי שאסור להגיד דברים שביקשו לא להגיד או שזה סוד בדרך כזו או אחרת לאנשים. את שועות אחר הצהרים בילינו בכך, יותר נכון לא בילינו פשוט הלכנו לישון. כלום הלכו לישון בסיבות 18:00- 18:30 כי היה כיבוי אורות בכל בגדד. בעירק היינו אוכלים קובה אדומה, קובה אורז, קובה בשר, קובה דגים, אמבה, חמוצים, ופיתה עירקית. היינו חוגגים את החגים היהודים כמו סוכות, פסח, ראש השנה, פורים, ושבועות. כמו שחגגנו חגים יהודים כך גם הלכתי לבית ספר יהודי. למדנו 3 שפות, אנגלית, ערבית ועברית. הייתי תלמידה מאוד שובבה. למדתי שנתיים בבית הספר בעירק ואז עלינו ארצה. עלינו הורים, אחותי ואחים שלי, בשנת 1951. עלינו על המטוס לקפריסין ומשם לארץ. מאוד רצינו לעלות למדינה יהודית. וסוף סוף זה קרה כאשר המלך פיסול הסכים לשחרר אותנו. בארץ היה נורא קשה להיקלט, לא היה אוכל, מים, ואפילו ישנו באוהלים 4 שנים. עלינו שמלחמת העולם השנייה נגמרה ואז שהיינו הולכים לסופר, בתור ילדה קטנה, ניצולי השואה היו דוחפים אותי מרוב שהם היו רעבים וזה הי לי לא נעים. בהתחלה היינו אוכלים רק מרגרינה עם סוכר בלחם, ואת המים היו מביאים לנו אותם במכונית מכבי אש והיה לזה צבע של חלודה. אני זוכרת שמאוד נהניתי ללכת ברגל מפתח תקווה עד הקיבוצים ברגל, ושם היינו רוקדים ריקודי עם. גם בישראל הלכתי לבית ספר. בכיתה א' המורה אמרה שהשם שלי נשמע ערבי וזה לא מצא חן בענייה, אז היא החליפה לי את השם לכרמלה. לא אהבתי אותו וגם לא עכשיו. אהבתי את השם נדרה, מהמילה נדר. אני מאוד מתגעגעת לבגדד ועירק עצמה כי עכשיו אני לא יכולה לבקר שם, אבל אני מאוד שמחה שהיה לי את ההזדמנות לעלות לארץ ישראל.