ראיון עם סבתא (מצד אמא)- אירה

 

קוראים לי אירנה ויניצקיה, ולאחר שהתחתנתי הפכתי לאירה פפיאן. קראו לי אירנה בגלל שלסבתא של אמא שלי קראו אידה, אז אמא שלי רצתה שאקרה על שמה אך לא אהבה את השם עצמו. לכן היא לקחה את האות הראשונה בשם שלה, האות א' וחיברה לה אותיות נוספות וכך הביאו לי את השם שלי אירנה. נולדתי בברית המועצות, בשנת 1944, בעיר פרמי שברוסיה. לאמא שלי ז"ל קוראים מריה ואבא שלי ז"ל קוראים סימיון. בבית היינו מדברים רוסית אבל עכשיו אני מדברת גם רוסית וגם עברית. אמא עבדה ככלכלית ואבא כמהנדס. במשך הילדות שלי המשפחה החליפה שלושה דירות, כל הדירות בהם חייתי היו משותפות, ורק בדירה השלישית היה לי חדר משלי. ולמרות זה מטבח, אמבטיה ושירותים היו משותפים עם שאר השכנים. השטח עצמו היה גדול מאוד, וזאת הייתה דירה ענקית!!! מאותה תקופה שגרתי בדירה הראשונה, הייתי בת חמש, והיה נהוג לעשות הצגות לשכנים. אני וחברות שלי עשינו את תאתרון סינדרלה. אני שחקתי את אחת מהילדות הרעות של האמא החורגת. בילדותי היינו אוכלים בורש- מרק אדום, מרק עוף ופרשקי- בצק שמרים ממולא בכל מני דברים. בבית היינו חוגגים חגים בין לאומים וחגים של מדינה. בילדותי ובנערותי הייתי הולכת לבית ספר כללי, ולמדתי הכל, אבל למדנו בנוסף אנגלית ואוקראינית. הייתי התלמידה בין הטובות בכיתה. אחר הצהרים נהגנו ללכת לבית קולנוע, לחוף הנהר ולקונצרטים. באותה תקופה הייתה לי חברה מאוד טובה ושמה ויקטוריה. ושיניו היינו ביחד בחוג דרמה. אני הייתי בתנועת נוער,  כל הילדים מהבית ספר שלי היו בתנועת הנוער ואבל לא הייתה פעילות קבועה, מדי פעם היו משימות. בנוסף התנועה הייתה שייכת לבית הספר. עם כבר היינו מקבלים משימות, היינו מקבלים לעזור לזולת ולמחזר זבל שאפשר ולאסוף אותו מהרחובות. כשגדלתי והייתי בת 20 נסעתי לטיול לקווקז, המדריך היה בעלי לשעבר וכך נפגשנו. בשנת 1991, עליתי לארץ, אני, בתי הבכורה קרינה ובתי הקטנה אלינה, בעלי לשעבר סשה לא רצה לעזוב את אוקרינה כי היה לו שם חברים, משפחה ועבודה. באותה תקופה אישה לא יכלה לעלות לארץ כל עוד היא נשואה, בלי בעלה. לכן התגרשנו. הסיבה שהייתי כל כך נחושה בדעתי לעלות היא לא אחרת, בגלל שזוהי מדינה דמוקרטית. עלינו באמצעות רכבת ומטוס, בחודש יוני ובגלל זה שירדנו מהמטוס הרגשנו לחות אימה שבחיים לא הרגשנו ולא הכרנו. זה היה נדמה לנו שהגענו לעיר נופש, והיה אפשר לבלות ברחובות עד 12:00 בלילה. ברוסיה היה חוויה שהשפיעה עליי ועל משפחתי, זהו היה תהליך "פרסטרויקה" שבעצם התחיל כתהליך של שינוי דמוקרטי בברית המועצות שגרם בסופו של דבר לפתיחת גבולות. ואז היה אפשר לעלות לארץ. אני נורא מתגעגעת לזמנים בהם נסעתי כל שנה למוסקבה עיר הבירה של רוסיה, מגיל צעיר. אני זוכרת שבגיל 10 בחצר הסתובב לו כלב, שסחב בפיו סמרטוט גדול. רציתי לעבוד על חברי אז אמרתי להם שהוא סוחב עכברוש. כשהוא ניגש עלינו והניח את הסמרטוט, גילינו זה היה באמת עכברוש. ברחנו כולם מהר משם.